ברית כרותה לשפתיים

יניב צדוקמהלב, ללימוד ולמעשה

לילה. שדה פתוח, הרחק מהעיר.

אדם אחד שוכב לבד על האדמה. רק לפני כמה שעות הוא דפק על דלתות העיר, אחת אחרי השנייה, וביקש מקום לישון. אף דלת לא נפתחה.

לידו נר קטן מאיר עיגול של אור בחושך. תרנגול. חמור.

ואז מתחילה הרוח.

הלהבה רועדת, נלחמת, ונכבית. עכשיו חושך מוחלט.

מתוך החושך קופץ חתול, ובשנייה אחת התרנגול איננו.

ואז, מרחוק, שאגה. אריה. כמה רגעים של רעש ובהלה, ואחר כך שקט. גם החמור איננו.

אדם לבד, בלי אור, בלי שעון מעורר, בלי דרך להמשיך מחר.

ובכל פעם, אחרי כל מכה, הוא פותח את הפה ואומר משפט אחד. תמיד אותו משפט.

עד הבוקר יתברר שהמשפט הזה הציל לו את החיים.

נגיע אליו. אבל קודם, שאלה אליך:

מה ענית הבוקר כשמישהו שאל אותך "מה נשמע"?

"בסדר"? "סוחבים"? "אל תשאל"?

אני רוצה להראות לך, סיפור אחרי סיפור, שזה אולי המשפט הכי חשוב שאמרת היום. לא בגלל מה שהוא מספר על המצב שלך. בגלל מה שהוא עושה למצב שלך.

ובסוף המאמר מחכה לך אתגר של שבעה ימים. מי שעושה אותו, לא מדבר אותו דבר אחריו.

💭 "תחשוב טוב". זה מספיק?

מסופר על חסיד שבנו נפל למשכב. המצב היה קשה, והאב עזב הכול ונסע אל רבו, הצמח צדק, האדמו"ר השלישי של חב"ד, לבקש ברכה.

תחשבו על הדרך הזאת. שעות של נסיעה, והלב בבית, ליד המיטה של הילד.

הוא נכנס אל הרבי, שפך את ליבו, וחיכה לברכה.

הרבי ענה לו בחמש מילים ביידיש: "טראַכט גוט, וועט זײַן גוט". תחשוב טוב, יהיה טוב.

זהו. בלי הבטחה, בלי הסבר.

החסיד יצא ופנה לדרך חזרה. ולאורך כל הדרך חזרה הוא עשה בדיוק את מה שנאמר לו: התאמץ לחשוב טוב. לראות בעיני רוחו את הבן עומד על רגליו.

כשנכנס הביתה, הבן היה בריא.

את המשפט הזה כולנו מכירים. אבל כשחיפשתי לו שורש בחז"ל, גיליתי משהו מפתיע:

חז"ל הלכו צעד אחד רחוק יותר. הם לא הסתפקו ב"תחשוב טוב". הם אמרו: תגיד טוב.

מחשבה נשארת בפנים. מילה יוצאת לעולם. ומה שיוצא לעולם, פועל בעולם.

ואת זה הכי טוב רואים באותו לילה בשדה.

🔥 הלילה של רבי עקיבא

האיש שבשדה הוא רבי עקיבא. גדול הדור.

הוא היה בדרך, והגיע לעיר אחת לקראת לילה. דפק על דלת, ביקש מקום לישון. לא נתנו לו. עוד דלת. לא. ועוד אחת.

תעצרו רגע ותדמיינו את זה. אדם עייף מהדרך, השמש שוקעת, ודלת אחרי דלת נסגרת לו בפנים.

מה היינו אומרים אנחנו? "איזה אנשים." "איזה מזל יש לי." "רק זה היה חסר לי היום."

רבי עקיבא אמר: "כָּל דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא לְטָב עָבֵיד."

כל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה.

ויצא לשדה.

היו איתו שלושה דברים: נר, כדי לראות בחושך. תרנגול, כדי שיעיר אותו לפני עלות השחר. וחמור, כדי להמשיך בבוקר בדרך.

ואז הגיעה הרוח, והנר כבה. בא חתול, והתרנגול נטרף. בא אריה, והחמור נטרף.

ורבי עקיבא, בחושך, בלי כלום, אמר שוב: "כָּל דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא, לְטָב."

באותו לילה, בזמן שהוא שוכב בשדה, הגיע גדוד חיילים אל העיר. הם פרצו פנימה ושבו את כל תושביה. כל מי שישן בבית חם, מאחורי הדלתות שנסגרו בפניו, נלקח בשבי.

ורבי עקיבא, לבד בשדה, ניצל.

ובבוקר, כשהבין מה קרה, הכול התחבר. אילו הנר היה דולק, החיילים היו רואים את האור בשדה. אילו התרנגול היה קורא או החמור נוער, הם היו שומעים. כל מה שנלקח ממנו בלילה, היה בדיוק מה שהיה מסגיר אותו.

ואז אמר: "לא אמרתי לכם? כל מה שעושה הקב"ה, הכל לטובה." (ברכות ס, ב)

ועכשיו החלק שרוב האנשים מפספסים.

רבי יוסף חיים מבגדאד, ה"בן איש חי", שואל בספרו "בן יהוידע": למה רבי עקיבא אומר "לא אמרתי לכם"? הרי שמעו אותו אומר את זה על כל דבר ודבר שקרה לו. מה החידוש?

והוא עונה תשובה שמשנה את כל הסיפור.

רבי עקיבא לא אומר "צדקתי בניחוש". הוא אומר להם: מה שאתם רואים עכשיו, שהכול יצא לטובה, יצא לטובה בגלל שאמרתי את זה מההתחלה.

בלשונו: "פתחון פי שפתחתי לטובה, גרם שיהיה הדבר ההוא לטובה באמת."

ועוד הוא כותב שם: אדם שפותח את הפה לטובה, "אפילו אם נגזרה עליו גזירה לרעה, אפשר שתתבטל."

רבי עקיבא לא היה רק אופטימי. הוא בנה את הלילה הזה עם הפה שלו.

⛰️ אבא שהולך עם סכין

אם רבי עקיבא מלמד לדבר טוב על מה שכבר קרה, אברהם אבינו מלמד משהו קשה הרבה יותר: לדבר טוב על מה שעוד לא קרה.

"קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק."

אברהם קם מוקדם בבוקר. חובש את החמור. בוקע עצים. ויוצא לדרך עם יצחק, הבן שנולד לו בגיל מאה, ועם שני נערים.

יום אחד של הליכה. יום שני. בכל צעד הוא יודע לאן הוא הולך.

ביום השלישי הוא מרים את עיניו, ורואה את המקום מרחוק.

הוא עוצר. הוא לוקח את העצים ושם אותם על כתפי יצחק. בידו שלו הוא לוקח את האש ואת המאכלת.

ואז הוא פונה אל הנערים, ואומר: "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם."

תקראו את זה שוב. ונשובה. לא "ואשוב". נחזור. אני והילד. שנינו.

אבא שמחזיק סכין ביד, הולך לעשות את מה שנצטווה, ומה שיוצא לו מהפה הוא "שנינו נחזור".

ובסוף? המלאך קרא מן השמים, האיל נאחז בסבך, וחזרו שניהם.

רבי יוחנן לומד מכאן בגמרא (מועד קטן יח, א) את המשפט שעל שמו נקרא המאמר הזה: "מנין שברית כרותה לשפתיים? שנאמר: ונשובה אליכם." והגמרא מסיימת: "ואיסתייעא מילתא, דהדור תרוייהו." הדבר הצליח, ושניהם חזרו.

יש ברית בין מה שאדם אומר לבין מה שקורה.

אז מה ה"ונשובה" שלך? על איזה דבר שאתה מפחד ממנו אתה צריך להגיד היום משפט של חזרה בשלום? לא "נראה מה יהיה". "ונשובה."

אם הייתם עוצרים כאן, כבר הייתם יוצאים עם הכי חשוב.

אבל לברית יש שני צדדים. ומה שמגיע עכשיו, כדאי לקרוא לאט.

⚠️ "לא נעלה"

המחנה במדבר רותח. קורח ועדתו קמו נגד משה רבנו, ובראשם שני אנשים: דתן ואבירם.

משה, הרועה הנאמן, עושה מה שמנהיג טוב עושה: הוא שולח לקרוא להם. בואו, נדבר.

המדרש אומר שהם אפילו לא טרחו לבוא. הם רק שלחו תשובה. שתי מילים, בזלזול:

"לֹא נַעֲלֶה."

המדרש (במדבר רבה יח) מוסיף: "הכשילם פיהם לרשעים, וברית כרותה לשפתיים."

למחרת, משה עומד מול העם ואומר: אם כמות כל האדם ימותו אלה, לא ה' שלחני.

והוא עוד לא סיים לדבר, והאדמה נבקעה מתחתיהם. היא פתחה את פיה ובלעה אותם, ואת בתיהם, ואת כל אשר להם. והם ירדו חיים שאולה.

אמרו "לא נעלה". לא עלו. ירדו. בדיוק כמו שאמרו.

👑 "רק אמרתי"

יהוא בן נמשי היה מלך שקיבל שליחות קשה: לעקור את עבודת הבעל מישראל, אחרי שנים של אחאב ואיזבל.

הבעיה: נביאי הבעל ועובדיו פזורים בכל הארץ. איך תופסים את כולם?

יהוא מכנס את העם ומכריז הכרזה שאף אחד לא ציפה לה: "אַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל מְעָט, יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה."

אחאב היה חובבן. אני אהיה הרציני.

השמועה עוברת בכל הארץ, ונביאי הבעל מגיעים, כולם, עד שבית הבעל מתמלא מקצה לקצה. ואז השומרים של יהוא נכנסים. אף אחד לא יוצא.

תרגיל מבריק. מבצע מושלם. ובכל זאת, בסוף ימיו של יהוא כתוב: "וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת ה'". הוא לא סר מעגלי הזהב של ירבעם.

איך זה קרה? למה מי שעקר את הבעל בעצמו, נפל בסוף לעבודה זרה?

הגמרא (סנהדרין קב, א) שואלת בדיוק את זה: "מאי גרמא ליה?" ועונה אביי: "ברית כרותה לשפתיים."

"יעבדנו הרבה". הוא אמר את זה כתרגיל. בשביל מטרה קדושה. והמשפט לא נשאר באוויר.

ועכשיו אלינו. "אני אף פעם לא מצליח." "הילד הזה יגמור אותי." "אני מת מעייפות." "זה בחיים לא יעבוד."

אנחנו אומרים את זה בצחוק, בעייפות, "סתם". הברית לא שומעת את הצחוק. היא שומעת את המילים.

💔 המשפט שיעקב לא ידע

זה הסיפור הכי קשה במאמר הזה.

יעקב עבד אצל לבן עשרים שנה. ארבע עשרה מתוכן, בשביל רחל. שבע שנים, ש"וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ", ועוד שבע.

עכשיו הוא בורח הביתה עם כל המשפחה. ולבן רודף אחריו, משיג אותו בהר הגלעד, ומאשים: גנבתם את האלוהים שלי. את התרפים.

יעקב בטוח. הוא מכיר את בני ביתו. אף אחד מהם לא היה נוגע בדבר כזה. ובכעס של אדם ישר שמאשימים אותו בגניבה, הוא אומר:

"עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה."

והתורה מוסיפה, בשקט: "וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם."

לבן מחפש באוהל של יעקב, באוהל של לאה, באוהלי השפחות. נכנס לאוהל של רחל. היא יושבת על התרפים, שהסתירה בכר הגמל. הוא לא מוצא.

יעקב לא ידע. אף אחד לא נפגע באותו יום. הם המשיכו בדרכם.

אבל רש"י כותב, בשם המדרש: "ומאותה קללה מתה רחל בדרך."

האישה שאהב, שעבד בשבילה ארבע עשרה שנה, מתה בדרך לבית לחם. ויעקב קבר אותה שם, בצד הדרך.

לא הייתה כאן שום כוונה רעה. היה כאן צדיק כועס, שהיה בטוח שהוא צודק. והמילים יצאו.

כמה פעמים אמרנו משהו בכעס, בטוחים שאנחנו צודקים, על מישהו שאנחנו אוהבים?

אם הלב שלך כבד עכשיו, זה בסדר. כי מכאן הסיפורים מתחילים להראות את הדרך החוצה.

🙏 ברכה שנשמעה כמו קללה

שני תלמידי חכמים, רבי יונתן בן עסמאי ורבי יהודה בן גרים, למדו אצל רבי שמעון בר יוחאי. בערב נפרדו ממנו. ובבוקר חזרו להיפרד שוב, כי כך למדו ממנו: תלמיד שנפרד מרבו ולן באותה העיר, צריך להיפרד ממנו פעם נוספת.

רשב"י הסתכל עליהם, פנה לבנו רבי אלעזר, ואמר: "בני אדם הללו, אנשים של צורה הם. לך אליהם, שיברכו אותך."

רבי אלעזר הלך. הוא מצא אותם יושבים ומתווכחים על פסוקים. הם הרימו את הראש ושאלו: מה אתה מבקש כאן? אבא שלח אותי, הוא אומר, שתברכו אותי.

והם מברכים:

"יהי רצון שתזרע ולא תקצור. שתכניס ולא תוציא. שתוציא ולא תכניס. שייחרב ביתך ותתיישב האכסניה שלך. שיתבלבל שולחנך. ושלא תראה שנה חדשה."

תדמיינו את הפנים שלו. הלך לקבל ברכה מגדולי הדור, וקיבל רשימה של צרות.

הוא חוזר לאביו ואומר: "לא רק שלא בירכו אותי. הם ציערו אותי."

רשב"י שואל: מה אמרו לך? והוא מספר.

"בני, כל אלה ברכות."

תזרע ולא תקצור: תוליד בנים, והם לא ימותו.

תכניס ולא תוציא: תכניס כלות לבית, ובניך לא ימותו כך שהכלות ייצאו.

תוציא ולא תכניס: תשיא בנות, ובעליהן לא ימותו כך שהן יחזרו אליך.

ייחרב ביתך ותתיישב האכסניה: העולם הזה הוא אכסניה, והקבר הוא הבית. שתחיה ימים ארוכים.

יתבלבל שולחנך: מרוב בנים ובנות.

ולא תראה שנה חדשה: שאשתך לא תמות, ולא תצטרך לשאת אישה אחרת. (מועד קטן ט)

ועכשיו שימו לב למילה שבחר רבי אלעזר, ברגע שהיה פגוע.

הוא לא אמר "קיללו אותי". הוא אמר "ציערו אותי". על עצמו, על הרגש שלו. לא על מה שנאמר לו.

גם כשהיה לו צער, הוא שמר על הפה. ובזכות זה, מה שנשמע כמו צרות נשאר ברכות.

ה"אור החיים" הקדוש (בראשית יב, ג) לומד מהסיפור הזה: "הכל הולך אחר הכוונה." הם התכוונו לברכה, וזו הייתה ברכה.

אז גם ביום הכי מתוסכל, יש לך בחירה במילה. "קשה לי" ולא "אני גמור". "זה מאתגר" ולא "זה אסון".

📜 האורח שחזר בו

ומה עושים כשהמילה כבר יצאה? לזה יש סיפור מופלא בזוהר.

רבי ברכיה מספר: ישבתי בשערי רומי הגדולה, וראיתי אדם אחד מגיע מן הדרך. יצאתי לקראתו והכנסתי אותו לביתי.

בבית ניסה אותו רבי ברכיה: שאל אותו במקרא, במשנה, בתוספתא, באגדה. האורח לא ענה. שום דבר.

רבי ברכיה נזף בו. האורח לא אמר מילה. הוא רק הפיל את עצמו מאחורי הדלת, ונרדם.

ורבי ברכיה אמר עליו משפט קשה: "הוא והכלב יאכלו יחד."

כשהאורח התעורר, הוא קם, התקרב לשולחן, הרכין את ראשו ולא אמר דבר. ורבי ברכיה מספר: הסתכלתי בעיניו, והן חייכו.

ואז האורח אמר: התרחקת מדרכו של אדונך, הקב"ה, שמכין את השולחן לאדם לפני שהוא בא, ולפני שהוא בודק אותו.

"אם תמשיך ללכת בדרך הזו, לא יתקיימו לך בנים."

ומיד, באותה נשימה, הוא חזר בו: "יחיו לך, ויתקיימו לך."

רבי ברכיה שאל: למה חזרת בך? והאורח ענה: "אסור לאדם לקלל את עצמו, וכל שכן אחר. כי קללת חכם, אפילו על תנאי, מתקיימת."

ורבי ברכיה, שהבין מיד, אמר: נכון. כך כתוב אצל יעקב, "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה", וזה התקיים.

האורח המשיך, והביא ראיה ממשה רבנו. אחרי חטא העגל עמד משה לפני הקב"ה ואמר: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ."

זו הייתה קללה על תנאי, מתוך מסירות נפש על עם ישראל. והקב"ה מחל לעם בזכותו. התנאי לא התקיים.

ובכל זאת, שמו של משה נמחק מפרשה שלמה: פרשת תצוה, שעוסקת במשכן ובבגדי הכהונה, ואין בה את שמו של משה אפילו פעם אחת.

"כיון שהרגשתי בו", מספר רבי ברכיה, "קמנו, והושבנו אותו בראש השולחן."

אז שאל אותו רבי ברכיה שוב, במקרא, במשנה, בתוספתא ובאגדה. והוא היה בקי בכולם.

אז למה לא ענית קודם? "השינה הכריעה אותי. יומיים לא ישנתי."

תחשבו על זה רגע. האורח שנעלב, שקראו לו "הוא והכלב", שתק. וכשהוא עצמו נכשל במשפט אחד, הוא לא חיכה לרגע. הוא חזר בו באותה נשימה.

וזה הכלי שאני רוצה שתיקחו מכאן: לא צריך להיות מושלם. צריך להיות מהיר.

🌬️ למה דווקא הפה?

אפשר לשאול: למה דווקא לדיבור יש כוח כזה?

ספר החינוך (מצוה רלא, האיסור לקלל) כותב בענווה מרגשת: "אין בנו כוח לדעת" איך בדיוק קללה פועלת. אבל כל בני העולם, מכל העמים, יודעים שיש בה כוח. ומכאן הוא לומד: כמו שאסור להזיק לאדם במעשה, אסור להזיק לו בפה.

ואז הוא מוסיף הסבר: כשהקב"ה ברא את האדם, "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". ואונקלוס מתרגם: "לרוח ממללא", רוח מדברת.

כלומר, מה שהופך אותך לאדם, הנשימה שהקב"ה נפח בך, היא נשימה שמדברת. הנפש המדברת היא החלק העליון שבאדם, ולכן ניתן לה כוח לפעול גם מחוצה לה.

וספר החינוך מוסיף עוד דבר: הכוח הזה גדל לפי מעלת הנפש. ככל שאדם קרוב יותר לקב"ה, למילים שלו יש יותר כוח.

וזה אולי המסר הכי מעודד במאמר: כל צעד שאתה עושה כדי להיות אדם טוב יותר, מחזק גם את הברכות שיוצאות לך מהפה.

אתה לא רק מתאר את העולם. אתה בונה אותו, משפט אחרי משפט. (על הכוח הזה של הדיבור כתבתי גם במאמר שותפים במעשה בראשית.)

🎯 האתגר: שבעה ימים

ידע לבד לא משנה כלום. מה שמשנה הוא הרגל. אז הנה ההצעה שלי: שבעה ימים, חמישה דברים.

שימו לב מה קורה עד היום השביעי. לא רק למצב הרוח. לאנשים סביבכם, ולדברים שקורים לכם.

🗝️ שומר פיו

שלמה המלך סיכם את כל זה בפסוק אחד: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ."

ובספר החסידי "שיח שרפי קודש" (חלק ב, אות לב) מובא משפט שכדאי לתלות על המקרר:

כשאדם פוגש את חברו, והחבר שואל לשלומו, והוא עונה "לא טוב", אומר הקב"ה: "זה לא טוב?! עוד אראך מהו לא טוב."

אבל כשהוא עונה בשמחה "טוב, ברוך השם!", אף על פי שבאמת לא טוב לו, אומר הקב"ה: "זה נקרא טוב?! עוד אראך מהו טוב!"

וזה מחזיר אותנו לאדם שבשדה.

לילה. בלי נר, בלי תרנגול, בלי חמור. והמשפט שהוא אמר, אחרי כל מכה, היה "הכל לטובה". ובבוקר הוא קם חי ושלם, כשכל העיר נשבתה.

אז הצמח צדק צדק: תחשוב טוב. וחז"ל מוסיפים: תגיד טוב.

כי יש ברית כרותה לשפתיים. והעט שכותב את המחר שלך, נמצא אצלך בפה.