הבארשמונה דקות
על ישיבות שנמרחות, על ערבים שבהם היינו בבית אבל לא באמת, ועל תפילה אחת שנמשכה שמונה דקות בדיוק.
יום שלישי, ט' בחשוון תשפ"ז
מתוך "משולחן שלמה" · גיליון 300 · פרשת נח
בהשראת כתב הקודש "משולחן שלמה" (גיליון 300, פרשת נח) של מורינו ורבינו הינוקא, הגאון רבי שלמה יהודה שליט"א, רז מימינו.
ישיבה שתוכננה לרבע שעה. אחרי עשרים דקות מישהו פותח נושא חדש. אחרי ארבעים, כבר שלושה אנשים בודקים מיילים מתחת לשולחן. אחרי שעה וחצי כולם יוצאים, ואף אחד לא בטוח מה הוחלט. או ערב בבית. היינו שם שלוש שעות. אבל הטלפון היה ביד, הראש בעבודה, והילד שסיפר משהו על בית הספר קיבל "אהה, יפה" בלי שהרמנו את העיניים. היינו שם הרבה זמן. רק שלא באמת היינו שם.
ויש גם את בית הכנסת עצמו. ארבעים דקות של תפילת שחרית, והראש כבר בפגישה של תשע. הפה אומר את המילים, והמחשבות עוברות על רשימת המשימות. יצאנו בזמן. התפללנו הכול. ובכל זאת, אם מישהו היה שואל מה ביקשנו היום, לא בטוח שהיינו יודעים לענות.
🕰️ שמונה דקות, עם כל הכוונות
מסופר על חכם גדול, רבי שאול דוויק הכהן, שהיה מתפלל תפילת שמונה עשרה עם כל הכוונות, בשמונה דקות. לא יותר. ולמה? כדי לא להטריח את הציבור שמחכה לו. ועל גאון אחר, הרוגצ'ובר, מסופר שהתפלל מהר ובכוונה. וכשהחזן היה מאריך בפיוטים, היה דופק על השולחן בחוזקה ומסמן לו למהר.
זה נשמע כמעט הפוך ממה שהיינו מצפים. הרי תפילה ארוכה נשמעת חשובה יותר. אבל כשנשאלה פעם השאלה אם להתפלל מהר או לאט, התשובה הייתה: הכול לפי האדם. העיקר הוא להתרכז במילים. ומי שמאריך יותר מדי, מי מבטיח לו שלא יתערבבו לו בראש מחשבות אחרות?
🎯 לא כמה זמן, אלא כמה כאן
ויש כאן שני דברים יפים. הראשון: לא חשוב כמה זמן היינו שם. חשוב כמה היינו שם. שמונה דקות של נוכחות מלאה שוות יותר משעה של חצי ראש. והשני, שקל לפספס: רבי שאול לא קיצר בשביל עצמו. הוא קיצר בשביל האנשים שחיכו לו. גם הזמן של אחרים הוא משהו ששומרים עליו.
וזה לא אומר שאסור להאריך. חז"ל אף אמרו: "הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו." מי שיכול להאריך ולהישאר מרוכז, אשריו. אבל אם צריך לבחור בין ארוך לבין כאן, עדיף כאן.
השבוע: לקצר דבר אחד, ולהעמיק בו. ישיבה של שעה שתהיה עשרים דקות. או עשר דקות עם הילד, בלי טלפון בכלל, במקום שעה עם טלפון ביד.
🏢 ישיבה של שמונה דקות
יש צוותים שעובדים ככה כבר שנים. ישיבת בוקר בעמידה, עשר דקות, שלוש שאלות: מה עשיתי, מה אעשה, איפה אני תקוע. ומי שמדבר יותר מדקה, כולם מחייכים אליו. זה נשמע קשוח. בפועל זה מכבד. מכבד את הזמן של כולם, ומחייב כל אחד להגיע עם הראש בחדר. וגם בבית אפשר. ארוחת ערב של עשרים דקות שבה הטלפונים בסל בכניסה, שווה יותר משעה שבה כולם יושבים יחד וכל אחד במסך שלו.
ושווה לעשות פעם את החשבון. ישיבה של שמונה אנשים שנמשכה שעה מיותרת, היא לא שעה אחת שנעלמה. היא שמונה שעות. יום עבודה שלם של מישהו. מנהל שמסיים ישיבה בזמן לא רק חוסך זמן. הוא אומר לאנשים שלו, בלי מילים: הזמן שלכם חשוב לי. בדיוק כמו רבי שאול, שקיצר בשביל אלה שחיכו לו.
🏠 עשר דקות על הרצפה
ויש מקום אחד שבו זה בולט יותר מכל מקום אחר: הבית. ילדים מרגישים מיד כשאנחנו לא באמת שם. הם לא יגידו את זה ככה. הם יגידו "אבא, תסתכל", שוב ושוב, ויתחילו לעשות רעש. לא כי הם מפונקים. כי הם מחפשים את הדבר היחיד שהם באמת צריכים: אותנו, כאן. ועשר דקות על הרצפה עם הקוביות, בלי טלפון בכלל, ממלאות אותם יותר משעתיים שבהן אנחנו "בבית".
וזה נכון גם בזוגיות, וגם עם הורים מבוגרים בטלפון. השאלה שהם שואלים בלי מילים היא לא "כמה זמן תהיה איתי", אלא "אתה איתי?".
🙏 ומה עם תפילה ארוכה?
חשוב לומר: זה לא מאמר נגד אריכות. יש רגעים שבהם אדם צריך להאריך. ביום כיפור. בשעת צרה, כשהלב מלא ואין מילים קצרות. בתפילה על ילד חולה, או ליד הכותל אחרי זמן רב שלא היינו שם. מי שמאריך ברגעים כאלה, והראש שלו כולו שם, הוא בדיוק במקום הנכון. המבחן הוא לא הדקות. המבחן הוא אם כשנגמר, הייתי שם כל הזמן. לפעמים זה שמונה דקות, ולפעמים שעה שלמה.
🔧 איך להיות כאן
ואיך עושים את זה בפועל? כמה דברים פשוטים: הטלפון בחדר אחר, לא הפוך על השולחן. טלפון הפוך עדיין מושך חצי מהראש.
נשימה אחת לפני שנכנסים. לפני הישיבה, לפני שמרימים את הילד מהגן, לפני העמידה בתפילה. שלוש שניות שבהן אומרים לעצמנו: עכשיו אני כאן. ומשפט אחד של כוונה. "בישיבה הזו אני רוצה להחליט על X." "בעשר הדקות האלה אני רק איתו." משפט אחד מכוון את כל הדקות שאחריו.
⏳ מה ממלא את הדקות
אנחנו מודדים הכול בזמן. כמה שעות עבדתי, כמה זמן הייתי עם הילדים, כמה דקות התפללתי. אבל יש מידה אחרת, שקשה יותר למדוד ושווה הרבה יותר: מה היה בתוך הזמן הזה. שמונה דקות, עם כל הכוונות.
כי בסוף, הזמן הוא רק הכלי. מה שנכנס בתוכו הוא החיים עצמם. שמונה הדקות של רבי שאול לא היו "תפילה מקוצרת". הן היו תפילה מלאה עד הקצה, בלי מקום פנוי למחשבה זרה. והאנשים שחיכו לו קיבלו בחזרה את הזמן שלהם.
אז השאלה שלי להיום: איפה אני נמצא הרבה זמן, אבל לא באמת שם?
יום טוב ומבורך 🌹
✨ מן האור הגדול אל המעשה הקטן
התעוררתי ללקט ולהוציא הנהגות ישרות ומעשיות מתוך כתב הקודש "משולחן שלמה", של מורינו ורבינו הינוקא, הגאון רבי שלמה יהודה שליט"א, רז מימינו.
רבינו גדול עד מאוד, ואין לנו השגה בגדולתו. ודווקא כאן טמון בעיניי פלא גדול.
מתוך עומק עצום, מתוך רזי תורה וגבהי מרומים, הוא מגלה לנו את כבוד מלכותו יתברך דווקא דרך הדברים הקטנים והפשוטים של החיים.
הנהגה קטנה, ועוד הנהגה קטנה. מעשה אחד שאפשר לעשות היום, ועוד מעשה שאפשר להוסיף מחר.
את מה שנראה לנו רחוק, גבוה ומורכב, רבינו מקרב אלינו, מפרק לצעדים קטנים ומוליך אותנו בעדינות אל עבודת ה' בתוך חיי היום־יום.
כאן, במלכות הארץ. בבית, בדיבור, במחשבה, ביחס לזולת ובכל מעשה פשוט.
ואותן הנהגות קטנות, שלפעמים כמעט איננו מבחינים בגודלן, פועלות ומשפיעות עד חי עולמים.
ומתוך ההתעוררות הזאת נולד הרצון לכתוב: לקחת בכל פעם נקודה אחת מדברי רבינו, להתבונן בה, ולהשתדל להוריד אותה מן הלימוד אל המעשה.
לא להשיג את עומק דבריו, אלא להתחיל ללכת לאורם.
צעד קטן, ועוד צעד קטן.
של מורינו ורבינו הינוקא, הגאון
רבי שלמה יהודה שליט"א
גיליון 300 · פרשת נח תשפ"ז · 4 עמודים, להדפסה
להורדה והדפסה (PDF) ⬇️שלח אותו למישהו שהישיבות שלו נגמרות מאוחר מדי.
שיתוף בוואטסאפ 💬 💬 לשלוח לי הודעה בוואטסאפ · או לכרטיס הביקור הדיגיטלי שלי
