כשאין סיבה לקוות

יניב צדוקמהלב, ללימוד ולמעשה

שמונה חודשים של חיפוש עבודה. קורות החיים נשלחו לשמונים מקומות, וחזרו שלוש תשובות. או עסק קטן שבנית בעשר אצבעות, וכבר שנה הוא לא מצליח לעבור את הקו. או זוג שמחכה. וכל חודש מחדש מגיעה אותה תשובה.

ובאיזשהו שלב, הראש עושה חישוב. מסתכל על המספרים, על הניסיונות, על מה שקרה לאחרים. והחישוב יוצא חד וברור: אין סיבה לקוות. אם אתם שם עכשיו, או הייתם שם פעם, המאמר הזה בשבילכם.

🌌 לצאת מהאוהל

בפרשה שנקרא השבת, לך לך, אברם כבר לא צעיר. אין לו ילדים, ואין שום סימן שיהיו. והוא אומר את זה בכאב: "מַה תִּתֶּן לִי, וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי." ואז כתוב משפט מופלא: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים... כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ."

רש"י מביא על זה מדרש. אברם ראה במזלות שאין לו בן. החישוב, כמו שהוא הבין אותו, אמר "לא". והקב"ה אומר לו: צא מהחישוב שלך. אברם אין לו בן. אבל אברהם יש לו בן. ועוד פירוש מביא רש"י, יפה עוד יותר: הקב"ה הוציא אותו אל מעל העולם, והגביה אותו למעלה מן הכוכבים. כך שהוא כבר לא מסתכל מלמטה, אלא מלמעלה.

והפסוק שבא מיד אחר כך הוא אולי הכי חשוב: "וְהֶאֱמִן בַּה', וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה." שימו לב מתי זה קורה. עדיין אין ילד. עדיין אין שום שינוי במציאות. אותו אוהל, אותו גיל, אותו חישוב. ואברם מאמין. לא אחרי שהכול הסתדר, אלא לפני.

🧮 החישוב והתקווה

החישוב שלנו לא שקרי. הוא בנוי על נתונים אמיתיים. אבל הוא בנוי רק על מה שאנחנו רואים מתוך האוהל. תקווה היא לא חישוב טוב יותר. היא היציאה מהאוהל. הידיעה שיש עוד משהו בתמונה, שאנחנו לא רואים מכאן.

ושנים אחרי אותו לילה, כששרה צוחקת לעצמה ואומרת "ואדוני זקן", הקב"ה עונה במשפט אחד: "הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר?" וכשאברהם בן מאה, נולד יצחק. חשוב לי לומר: תקווה היא לא הבטחה שכל דבר יסתדר בדיוק כמו שרצינו, ובזמן שרצינו. היא רק הידיעה שהסיפור לא נגמר בחישובים.

🕰️ עשרים וחמש שנה

ויש פרט אחד שקל לפספס. כשאברם יצא מחרן, הוא היה בן שבעים וחמש, והקב"ה הבטיח לו: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל." ויצחק נולד כשאברהם היה בן מאה. עשרים וחמש שנה בין ההבטחה לבין הילד. עשרים וחמש שנה שבהן היו לילות של "מה תתן לי", ורגעים של צחוק עצוב, והרבה חישובים שיצאו לא טוב.

תקווה, כך נראה לי, היא לא תחושה שמגיעה פעם אחת ונשארת. היא החלטה שחוזרים אליה. לפעמים כל ערב מחדש.

🏢 גם בפרויקט התקוע

כל מי שניהל פעם פרויקט מכיר את הישיבה שבה כל הגרפים יורדים. מישהו מציג את המספרים, ואז נשמע המשפט: "תהיו ריאליים." ולפעמים צריך להיות ריאליים. אבל יש גם רגעים שבהם הצוות כבר הספיד את הפרויקט בראש, והוא נכשל בעיקר כי הפסיקו להאמין בו. מנהל שיודע לומר "בואו נצא רגע מהטבלה ונסתכל מלמעלה", נותן לצוות משהו שאף גרף לא נותן.

ויש פרויקטים, ויש עסקים, שהצליחו בדיוק בשנה שבה כל הנתונים אמרו לסגור. לא כי מישהו התעלם מהמספרים, אלא כי מישהו ראה בהם עוד משהו. זה לא אומר להמשיך בכל מחיר. לפעמים נכון לעצור. אבל ההחלטה הזו צריכה לצאת מתוך ראייה רחבה, מלמעלה, ולא מתוך עייפות של מי שכבר הפסיק להרים את העיניים.

🤝 לעמוד ליד מי שמחכה

ואולי אתם לא אלה שמחכים השבוע. אולי זה חבר, אח, שכנה. ליד מי שמחכה הרבה זמן, קל מאוד לומר את הדבר הלא נכון. "אל תדאג, יהיה בסדר." "תראה, לחבר שלי זה לקח שנתיים." כוונה טובה, ובכל זאת זה נוחת כמו עוד חישוב.

מה שבאמת עוזר הוא פשוט יותר. לשבת לידו. לשמוע. לא למהר לפתור. ואחר כך, אם זה מתאים, לצאת איתו מהאוהל. ללכת יחד, לנשום, להזכיר לו שיש שמיים מעל החישובים. לפעמים התקווה שאנחנו לא מצליחים למצוא לעצמנו, אנחנו מוצאים דווקא כשאנחנו מחזיקים אותה בשביל מישהו אחר.

✨ לספור כוכבים קטנים

ויש עוד משהו בפסוק הזה: "וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים". לא רק להסתכל. לספור. כשמחכים הרבה זמן, קל לראות רק את מה שעוד לא הגיע. אבל גם בתקופות הכי חשוכות יש נקודות אור קטנות. טלפון ממישהו שזכר. ראיון אחד שהלך טוב, גם אם לא נגמר בהצעה. ערב אחד שבו צחקנו. אז אולי שווה, כל ערב, לספור אותם. לכתוב שלושה כוכבים קטנים מהיום. לא כדי להעמיד פנים שהכול בסדר, אלא כדי לזכור שהשמיים לא ריקים.

⭐ למעלה מן הכוכבים

הכוכבים של אברהם לא השתנו באותו לילה. הם היו שם גם קודם. מה שהשתנה הוא המקום שממנו הוא הסתכל עליהם. ואת זה, לפחות, אפשר לעשות גם הערב. לא לשנות את הנתונים, לא להבטיח לעצמנו כלום. רק לצאת רגע החוצה, להרים את העיניים, ולזכור שמעל האוהל יש שמיים שלמים.

אז השבוע, כשנקרא על אדם אחד שיצא מהאוהל והתחיל דרך חדשה, אני מציע לשאול שאלה אחת: איפה אני עדיין מסתכל מתוך האוהל?

יום טוב ומבורך 🌹