בעולם הצבי: הצבי · תורהריפא · טכנולוגיה וייעוץהבארכל הארגונים ▾

השקט שנשאר איתנו

על הרגע שאחרי ההבדלה, על שקט שנעלם לנו בין הידיים, ועל שתי מילים שנאמרו בדיבור אחד.

השקט שנשאר איתנו

בס"ד

יום ראשון, ז' בחשוון תשפ"ז
מתוך "משולחן שלמה" · גיליון 300 · פרשת נח

יניב צדוק
יניב צדוקמהלב, ללימוד ולמעשה

בהשראת כתב הקודש "משולחן שלמה" (גיליון 300, פרשת נח) של מורינו ורבינו הינוקא, הגאון רבי שלמה יהודה שליט"א, רז מימינו.

מוצאי שבת. עושים הבדלה, מכבים את הנר בכוס היין, ואומרים "שבוע טוב". ואז נדלק הטלפון.

עשרים הודעות. מייל אחד שלא נעים לפתוח. מישהו שצריך תשובה עוד הערב. ותוך שעה, לפעמים פחות, השבת כאילו לא הייתה. השקט, השיחה ליד השולחן, השינה של אחר הצהריים. הכול נעלם.

אם זה מוכר לכם, אתם לא לבד. זה קורה כמעט לכולנו, כמעט כל שבוע. והשאלה שאני רוצה לשאול השבוע היא פשוטה: איך לוקחים את השבת לתוך השבוע?

🕯️ שתי מילים, דיבור אחד

על השבת נאמרו שתי מילים. בעשרת הדיברות שבספר שמות כתוב "זָכוֹר". ובחזרה עליהם, בספר דברים, כתוב "שָׁמוֹר". וחז"ל אומרים דבר מופלא: "זכור" ו"שמור" בדיבור אחד נאמרו. שתי המילים יצאו ברגע אחד, מה שפה של אדם לא יכול לומר ואוזן לא יכולה לשמוע. ובליל שבת אנחנו שרים את זה ב"לכה דודי": "שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד".

את "זכור" כולנו מבינים. לזכור את מה שהיה. אבל ב"שמור" יש משהו שקל לפספס. כשיוסף מספר לאביו את החלום השני שלו, כתוב: "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר". רש"י מסביר: הוא היה ממתין ומצפה, מתי זה יבוא. כלומר, "שמור" זה גם לחכות למשהו שעוד לא הגיע.

ואם שתיהן נאמרו בדיבור אחד, הזיכרון והציפייה הם לא שני דברים. הם אותו חוט.

זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו

🌉 גשר, לא קיר

גשר אבן עתיק בין שתי גבעות בזריחה: גשר, לא קיר

בתחילת השבוע אנחנו זוכרים את השבת שעברה, ולוקחים ממנה משהו קדימה. בסוף השבוע אנחנו שומרים, כלומר מצפים, לשבת שבאה. והשבוע כבר לא נמצא בין שתי שבתות כמו בין שני קירות. הוא מוחזק ביניהן כמו גשר.

ובעיניי, זה לא נכון רק לשבת. כל אחד מאיתנו עובר רגעים של יישוב הדעת. כוס קפה של בוקר לפני שכולם קמים. תפילה אחת שבאמת הייתה בה כוונה. הליכה ארוכה. שיחה טובה עם חבר. כמה ימי חופשה. ובכל פעם, אותו דבר: הרגע נגמר, והרעש חוזר, ותוך שעה כאילו לא היה. "זכור ושמור" הוא הדרך להחזיק גם אותם. לזכור ממה יצאנו, ולצפות לרגע השקט הבא.

השבוע מוחזק בין שתי שבתות כמו גשר

🐄 "זו לשבת"

על שמאי הזקן מסופר בגמרא שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. איך? אם מצא ביום ראשון בהמה נאה, אמר: "זו לשבת". ואם מצא ביום שלישי אחת נאה ממנה, הניח את השנייה לשבת, ואכל את הראשונה. כלומר, כל השבוע שלו היה מכוון לשבת. כל קנייה, כל יום, שאלה אחת: מה אני שומר לשבת? זה ה"שמור" בצורה הכי מוחשית שיש. ומשם, אגב, בא המנהג שכולנו אומרים בלי לשים לב. בשיר של יום לא אומרים "היום יום ראשון", אלא "היום יום ראשון בשבת". כל יום בשבוע נספר לפי השבת שבאה.

והלל הזקן, חברו, הלך בדרך אחרת. הוא אמר "ברוך ה' יום יום", וחי כל יום לגופו, מתוך אמונה שגם מחר יהיה טוב. שתי הדרכים יפות. אחד מחזיק את השבוע בציפייה, והשני מחזיק כל יום בברכה. ושניהם, כל אחד בדרכו, לא נתנו לשקט להיעלם בין הידיים.

היום יום ראשון בשבת
✋ המעשה של היום

הערב, אחרי ההבדלה, לפני שפותחים את הטלפון: שאלו את עצמכם מה דבר אחד מהשבת הזו שאתם לוקחים איתכם לשבוע. משפט שנאמר בשולחן, רגע שקט, חיוך של ילד. אחד מספיק.

🎁 אור שלא נועד רק לנו

ועוד דבר, שבעיניי הוא הלב של העניין. קל לחשוב על השבת כמו על חופשה. יום שבו אני נח, אני נהנה, אני ממלא מצברים. אבל השבת היא לא רק בשבילי. העיקר הוא לא כמה טוב היה לי, אלא מה אני יכול לעשות עם האור הזה בפועל.

המנוחה של השבת היא לא סוף הדרך. היא הדלק. מי שנכנס ליום ראשון רגוע, יכול להרגיע גם אחרים. מי שקיבל בשבת קצת סבלנות, יכול לתת אותה הלאה.

🏢 ישיבת יום ראשון

ואת זה רואים הכי טוב ביום ראשון בבוקר, בישיבה הראשונה של השבוע. יש מנהל שמגיע לישיבה הראשונה כשהוא כבר בתוך הלחץ. הוא קרא את כל המיילים במוצאי שבת, ונכנס עם רשימה של בעיות. ויש מנהל שמגיע עם קצת מהשקט של השבת עוד עליו. אותן בעיות, אותה רשימה. אבל הטון אחר. והטון של הדקה הראשונה, כך נראה לי, קובע הרבה יותר ממה שכתוב בסדר היום.

🌙 מוצאי השבת הבאה

כוס קפה על אדן החלון בבוקר שקט: רגע של יישוב הדעת

ואולי בפעם הבאה שנעשה הבדלה, נשים לב לפרט קטן שבתוכה. לפני הנר, מריחים בשמים. יש בזה משהו יפה. בדיוק ברגע שהשבת יוצאת, לוקחים איתנו ריח. משהו קטן, שאי אפשר להחזיק ביד, אבל הוא נשאר באוויר עוד כמה דקות אחרי שהקופסה נסגרה. זה בדיוק ה"זכור". לא לנסות להחזיק את כל השבת. רק ריח אחד ממנה, שיילך איתנו ליום ראשון.

וכשמגיע יום רביעי, והשבוע כבר כבד, אפשר להתחיל לחשוב על השבת הבאה. מה נבשל, את מי נזמין, איזה שיר נשיר. זה ה"שמור". ובין שניהם, השבוע עובר אחרת.

מה מהשקט הזה נשאר איתי?

🧭 שלושה דברים קטנים

  1. אחרי כל רגע של שקט: דבר אחד שלוקחים. במוצאי שבת, בסוף תפילה, בחזרה מחופשה. זה ה"זכור".
  2. באמצע הלחץ: דבר אחד שמחכים לו. השבת הבאה, הקפה של מחר בבוקר. לדעת שהשקט יחזור. זה ה"שמור".
  3. אור אחד לאחר. מילה טובה, סבלנות, שקט. ממה שקיבלת ברגע השקט.

השבוע, בכל פעם שרגע של שקט נגמר וההודעות מתחילות לרוץ, אני מציע לעצור לשנייה ולשאול: מה מהשקט הזה נשאר איתי? ואחר כך, לאט, להתחיל לחכות לבא.

שבוע טוב ומבורך 🌹

✨ מן האור הגדול אל המעשה הקטן

התעוררתי ללקט ולהוציא הנהגות ישרות ומעשיות מתוך כתב הקודש "משולחן שלמה", של מורינו ורבינו הינוקא, הגאון רבי שלמה יהודה שליט"א, רז מימינו.

רבינו גדול עד מאוד, ואין לנו השגה בגדולתו. ודווקא כאן טמון בעיניי פלא גדול.

מתוך עומק עצום, מתוך רזי תורה וגבהי מרומים, הוא מגלה לנו את כבוד מלכותו יתברך דווקא דרך הדברים הקטנים והפשוטים של החיים.

הנהגה קטנה, ועוד הנהגה קטנה. מעשה אחד שאפשר לעשות היום, ועוד מעשה שאפשר להוסיף מחר.

את מה שנראה לנו רחוק, גבוה ומורכב, רבינו מקרב אלינו, מפרק לצעדים קטנים ומוליך אותנו בעדינות אל עבודת ה' בתוך חיי היום־יום.

כאן, במלכות הארץ. בבית, בדיבור, במחשבה, ביחס לזולת ובכל מעשה פשוט.

ואותן הנהגות קטנות, שלפעמים כמעט איננו מבחינים בגודלן, פועלות ומשפיעות עד חי עולמים.

ומתוך ההתעוררות הזאת נולד הרצון לכתוב: לקחת בכל פעם נקודה אחת מדברי רבינו, להתבונן בה, ולהשתדל להוריד אותה מן הלימוד אל המעשה.

לא להשיג את עומק דבריו, אלא להתחיל ללכת לאורם.
צעד קטן, ועוד צעד קטן.

📜 כתב הקודש "משולחן שלמה"

של מורינו ורבינו הינוקא, הגאון
רבי שלמה יהודה שליט"א

גיליון 300 · פרשת נח תשפ"ז · 4 עמודים, להדפסה

להורדה והדפסה (PDF) ⬇️
המאמר נגע בך?

שלח אותו למישהו שהשבת שלו נגמרת מהר מדי.

שיתוף בוואטסאפ 💬 💬 לשלוח לי הודעה בוואטסאפ · או לכרטיס הביקור הדיגיטלי שלי
📲 לקבל מאמרים בוואטסאפ

בוחרים נושא, ויניב שולח לכם כל מאמר חדש בו. בלי מייל ובלי ספאם.

📖 תורה ופרשת השבוע 🏪 עסקים קטנים 🤖 AI וניהול