"חדשים לבקרים רבה אמונתך" אין ייאוש · יש התחדשות

בהשראת דברי מורינו ורבינו הינוקא, הגאון רבי שלמה יהודה שליט"א, רז מימינו.

נתעוררתי לכתוב מדיבורי נועם ושלום, דברים המרפאים בהראותם את נועם זיוו ה', ששמעתי מחבר.

🌅 השאלה

יש בוקר כזה, שכולנו מכירים. פותחים את העיניים, ועוד לפני שקמים, הלב כבר כבד. מה שהיה אתמול עדיין כאן. הבעיה לא נפתרה בלילה, והכוח שהיה פעם כבר לא מרגיש אותו כוח.

ובבוקר כזה עולה שאלה פשוטה וקשה: איך ממשיכים?

אני רוצה לנסות לענות עליה בשיעור הזה, דרך כמה מושגים מהתורה, מהחסידות ומהקבלה. חלקם אולי נשמעים רחוקים, אבל כל אחד מהם מדבר בדיוק על הבוקר הזה. נלך לאט, מושג אחר מושג, מהפשוט אל העמוק, וכל מושג יפתח את הבא.

בקצרה, זו הדרך: העולם מתחדש בכל רגע. ההתחדשות הזו נבראה בשבילנו, כי בלעדיה לא היינו מחזיקים מעמד. את הדרך להתחדש אנחנו מקבלים מלמעלה. ויש נקודה אחת, הנקודה של לא להתייאש, שהיא שלנו בלבד. וכשגם הרצון חלש, אפשר לבקש אותו בתפילה.

🔋 א. העולם הוא לא סוללה

נתחיל מהבסיס. בכל בוקר, בתפילת שחרית, אנחנו אומרים: "הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית".

כדאי לעצור על המילה "תמיד". בעל "נפש החיים" כותב שהכוונה היא "תמיד ממש, כל עת ורגע" (נפש החיים, שער א', פרק ב'). והוא מביא ראיה מההמשך של אותה ברכה: "כָּאָמוּר, לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים". לא כתוב "עשה", בלשון עבר, אלא "עושה", בהווה. הקדוש ברוך הוא לא ברא את העולם פעם אחת והניח לו. הוא עושה אותו עכשיו.

בעל התניא, בשער הייחוד והאמונה, מסביר את זה במשל. כשצורף עושה כלי מכסף, הכלי נשאר קיים גם אחרי שהצורף הלך לשוק. הוא לא צריך את הצורף כדי להמשיך להיות כלי. וטועים מי שחושבים שכך גם העולם.

כי בעולם זה הפוך. התניא מדמה את זה לקריעת ים סוף: "הוֹלִיךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה" (שער הייחוד והאמונה, פרק ב'). המים עמדו כחומה רק כל זמן שהרוח נשבה. ובפסוקים עצמם: "וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כׇּל הַלַּיְלָה" (שמות י"ד, כ"א), ומיד אחר כך: "וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות י"ד, כ"ב). החומה מימין ומשמאל לא עמדה מכוח המים. היא עמדה כי הרוח נשבה, כל הלילה. ואילו הפסיק ה' את הרוח לרגע, המים היו חוזרים וזורמים כדרכם.

כלומר: העולם הוא לא סוללה שנטענה פעם אחת ועכשיו מתרוקנת לאט. הוא דומה יותר לחומת מים שעומדת כי ברגע הזה ממש נושבת עליה רוח.

ובפרק הראשון של אותו שער, התניא מביא את דברי הבעל שם טוב על הפסוק "לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם": המילים שבהן נבראו השמים, "יהי רקיע", עומדות בתוכם ומחיות אותם תמיד. "כִּי אִילּוּ הָיוּ הָאוֹתִיּוֹת מִסְתַּלְּקוֹת כְּרֶגַע... הָיוּ כָּל הַשָּׁמַיִם אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ".

וזה כבר עונה על חלק מהשאלה שלנו. אם העולם כולו מתחדש בכל רגע, אז גם הבוקר הכבד הזה הוא לא המשך אוטומטי של אתמול. הוא בריאה חדשה.

📖 מילון קצר, לפני שממשיכים

מכאן נשתמש בכמה מושגים מעולם החסידות והקבלה. הנה הם בשפה פשוטה:

• מיין נוקבין (בארמית: "מים נקביים"): התעוררות שבאה מלמטה, מהאדם, כלפי מעלה. הגמרא אומרת: "אֵין לְךָ טֶפַח מִלְּמַעְלָה, שֶׁאֵין תְּהוֹם יוֹצֵא לִקְרָאתוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים" (תענית כה ע"ב). כלומר: הגשם יורד מלמעלה, אבל מי התהום עולים לקראתו. השפע מלמעלה פוגש רצון מלמטה.
• כלי: מי שמקבל. בעולם הרוחני, כל מקבל נקרא "כלי". אנחנו הכלים.
• רוח ונפש: שתי דרגות בנשמה. "נפש" היא החלק הקרוב לגוף ולמעשה. "רוח" היא החלק של הרגש והתנועה הפנימית, והוא יכול לעבור מאדם לאדם.
• צדיק: אדם שכל חייו הם עבודת ה', ושממנו אחרים מקבלים כוח ודרך.

🌙 ב. למה דווקא בדרך של התחדשות?

ועכשיו שאלה עמוקה יותר. הקדוש ברוך הוא יכול הכול. הוא יכול היה לברוא עולם שקיים מעצמו, בלי שום צורך להתחדש. למה בחר דווקא בדרך הזו?

התשובה היא: בשבילנו. לא בגללו.

אנחנו, הנבראים, לא מסוגלים להכיל בבת אחת גם אור אלוקי וגם את החושך שבעולם. זה פשוט יותר מדי בשביל כלי אחד. כמו כוס שמנסים למלא בלי הפסקה, בסוף היא עולה על גדותיה. כדי להכיל, צריך שבכל פעם משהו יסתלק, ושבכל פעם משהו יתחדש.

ולכן אנחנו ישנים. חז"ל אומרים: "שֵׁינָה, אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לַמִּיתָה" (ברכות נז ע"ב). בכל לילה משהו מאיתנו מסתלק, וזו לא תקלה. זה התנאי שמאפשר לנו לקום בבוקר עם כוח חדש.

וכך גם בחיים עצמם. יש תקופות שבהן נדמה שהכוח, ההבנה והחשק פשוט נעלמו. מה שהיה ברור כבר לא ברור, ומה שהלהיב כבר לא מלהיב. בלשון החסידות זה נקרא "הסתלקות המוחין". וזה נשמע כמו נפילה, אבל לפי הדרך הזו זו נשימה. הכלי מתרוקן כדי שיוכל להתמלא מחדש.

ההסתלקות היא לא הסוף של הכוח. היא החלק הראשון של ההתחדשות.

🌬️ ג. מאיפה מגיעה ההתחדשות: הרוח של הצדיק

אם ההתחדשות היא הכרח בשביל הכלי, מאיפה הכלי מקבל אותה? האם אדם יכול לחדש את עצמו בכוחות עצמו?

התשובה היא: לא לבד. ההתחדשות היא אולי פעולה של הכלי, היא קורית אצלנו, אבל הכוח שלה מגיע מלמעלה, מצד ה"רוח".

בעל התניא כותב על זה באיגרת הקודש, בפרק כ"ז. זה מכתב ניחומים ששלח לחסידים בארץ ישראל, אחרי פטירת רבם, רבי מנחם מענדל. והוא כותב שם משפט מפתיע: מה שהצדיק נותן לתלמידיו לא נגמר בפטירתו. להפך.

הוא מסביר שחייו של צדיק "אֵינָם חַיִּים בְּשָׂרִים כִּי אִם חַיִּים רוּחַנִיִּים, שֶׁהֵם אֱמוּנָה וְיִרְאָה וְאַהֲבָה". כל זמן שהצדיק חי בגוף, האמונה, היראה והאהבה שלו לבושות בתוך הגוף, והתלמידים מקבלים רק את מה שמאיר מבחוץ, דרך הדיבורים שלו. אבל אחרי הפטירה, הרוח שלו כבר לא מוגבלת למקום אחד, ו"יָכוֹל כָּל הַקָּרוֹב אֵלָיו לְקַבֵּל חֵלֶק מִבְּחִינַת רוּחוֹ".

ולכן הוא מביא את דברי הזוהר: "צַדִּיקָא דְּאִתְפַּטַּר, אִשְׁתַּכַּח בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין יַתִּיר מִבְּחַיּוֹהִי". צדיק שנפטר נמצא בכל העולמות יותר מאשר בחייו.

ורבי נחמן מברסלב מוסיף על זה דבר מפליא: "עַל יְדֵי הַזְכָּרַת שֵׁמוֹת הַצַּדִּיקִים יְכוֹלִים לְהָבִיא שִׁנּוּי בַּמַּעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית, כְּלוֹמַר לְשַׁנּוֹת הַטֶּבַע" (ספר המידות, צדיק, חלק ב', כ'). הצדיק שנפטר נמצא בכל העולמות יותר מבחייו, וכשאנחנו מזכירים את שמו, אנחנו נוגעים בכוח הזה. ושימו לב למילים "מעשה בראשית". אלה בדיוק המילים של הברכה שאנחנו אומרים כל בוקר: "הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית". מעשה בראשית מתחדש בכל רגע, ושמות הצדיקים יכולים להכניס שינוי בהתחדשות הזו.

וזה המקור לכך שאנחנו יכולים להתחדש. כל דרך של התחדשות בעבודת ה', כל פעם שאדם מוצא איך להתחיל שוב, היא חלק מהרוח שהצדיקים השאירו. מי שמוצא דרך להתחיל שוב, לא המציא אותה לבד. היא ירושה.

💨 ד. "מְכַשְׁכְּשָׁא": הרוח שממשיכה לנוע

ויש בזה עומק נוסף. בזוהר (פרשת משפטים) מתואר שהרוח הראשונה שנכנסת באדם לא נעלמת. היא נשארת, ובלשון הזוהר "מְכַשְׁכְּשָׁא", כלומר ממשיכה לנוע בפנים. ומכאן משל לכל ההתחדשות שלנו: ברגע הראשון שבו נשמה מקבלת רוח מלמעלה, נטמנת בה כל ההתחדשות שתבוא אחר כך, עד הסוף. ומה שאנחנו מרגישים כהתחדשות בכל בוקר, בכל פעם שאנחנו מתחילים שוב, הוא אותה רוח ראשונה, שממשיכה לפעום בתוכנו.

ובאותו מכתב ניחומים, התניא מוסיף את התנאי לקבל את הרוח הזו: היא נמשכת "עַל יְדֵי אַהֲבָה רַבָּה", כמו שכתוב בזוהר "רוּחַ דִּרְעוּתָא דְלִבָּא אַמְשִׁיךְ רוּחַ מִלְּעֵילָא". כלומר: הרצון של הלב מושך רוח מלמעלה. וגם צריך עבודה: "יָגַעְתָּ וּמָצָאתָ, תַּאֲמִין".

את הדרך להתחדש לא צריך להמציא. היא כבר פועמת בנו. צריך רק לרצות ולהתאמץ לקבל אותה.

🪨 ה. הנקודה שהיא שלנו: "נפש דנפש"

עד עכשיו דיברנו על מה שאנחנו מקבלים. אבל יש חלק אחד שאף אחד לא יכול לתת לנו. לא העולם, לא הצדיק, ולא אף אחד אחר.

בתניא, בפרק י"ח, מוזכרת דרגה שנקראת "נפש דנפש". זו הדרגה הנמוכה ביותר בנשמה, הנקודה הכי בסיסית. והתניא כותב שהיא קיימת אפילו אצל "קַל שֶׁבְּקַלִּים", אפילו אצל מי שנראה הכי רחוק. ובמקום אחר, בקונטרס ההתפעלות לאדמו"ר האמצעי, בנו של בעל התניא, נאמר עליה שגם כשאדם שכח הכול, "נשאר בו באמת בחינת עצם טבע יהדותו... בבחינת רשימו", כלומר כרושם שלא נמחק.

זה בדיוק התפקיד של הנקודה הזו. הרוח היא מה שאנחנו מקבלים. אבל הנפש דנפש היא החלק שחייב לבוא מאיתנו, מצד הכלי. והחלק הזה הוא ההחלטה לא להתייאש לעולם. וזה בדיוק "מיין נוקבין": ההתעוררות שחייבת לבוא מלמטה.

הצדיק יכול לתת לנו דרך להתחדש. הוא לא יכול להחליט בשבילנו לא להתייאש. הוא יכול רק לזעוק לנו שיש תקווה. את ההחלטה לשמוע את הזעקה הזו, ולא לוותר, רק אנחנו יכולים לקבל.

⚓ ו. מהו בעצם ייאוש

רבי נחמן מברסלב אמר משפט שהפך לדגל: "אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל" (ליקוטי מוהר"ן, תנינא, ע"ח). ומסופר שם שהוא אמר את המילים האלה ביידיש, "קיין יאוש איז גאר ניט פאר האנדין", ומשך אותן בכוח גדול, "כְּדֵי לְהוֹרוֹת וּלְרַמֵּז לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְדוֹרוֹת, שֶׁלֹּא יִתְיָאֵשׁ בְּשׁוּם אֹפֶן בָּעוֹלָם".

אבל מה זה בעצם ייאוש? אפשר לחשוב שייאוש זה כשהמצב רע. אבל זה לא מדויק. המצב יכול להיות רע מאוד, ואדם עדיין לא מיואש.

ייאוש הוא הרגע שבו אני מפסיק לרצות להשתנות. לא הרגע שבו קשה, אלא הרגע שבו אני אומר לעצמי: "ככה זה, וככה זה יישאר". הרגע שבו נגמר הרצון.

ומה מביא לרגע הזה? רבי נחמן כותב: "צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד מֵעַצְבוּת וְעַצְלוּת, כִּי עִקַּר נְשִׁיכַת הַנָּחָשׁ הוּא עַצְבוּת וְעַצְלוּת" (ליקוטי מוהר"ן א', קפ"ט). והתניא מראה איך הנשיכה הזו מפילה (ליקוטי אמרים, פרק כ"ו): ה"עַצְלוּת וּכְבֵדוּת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת" הן כמו מתאבק כבד, ש"יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ". ובעיניי, מכאן הדרך קצרה: העצבות והעצלות מביאות לידי ייאוש, הייאוש גורם להפסיק לנסות, ורק אז מגיע הכישלון. והתשובה של רבי נחמן: "צָרִיךְ לִהְיוֹת עַקְשָׁן גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, לִבְלִי לְהָנִיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, דְּהַיְנוּ מְעַט מִקְצָת עֲבוֹדָתוֹ שֶׁהִתְחִיל, אַף אִם יַעֲבֹר עָלָיו מָה" (שם ב', מ"ח). שני המאורות מדברים כאן בשפה אחת: מי שנופל הוא לא בהכרח החלש, ומי שלא עוזב את מקומו עדיין לא הפסיד. כי אין כישלון כל עוד לא מפסיקים לנסות.

וזה מתאים מאוד למה שכותב רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן, בליקוטי הלכות (חושן משפט, הלכות ערב, הלכה ג'). הוא בונה את כל הדרך על הרצון: "כִּי עִקָּר הוּא הָרָצוֹן". והוא כותב: "וְהַכְּלָל הוּא, שֶׁאֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל, וַאֲפִלּוּ אִם הָאָדָם הוּא כְּמוֹ שֶׁהוּא כָּל זְמַן שֶׁעֲדַיִן הוּא זוֹכֵר אֶת ה' יִתְבָּרַךְ וְיֵשׁ לוֹ רָצוֹן לָשׁוּב אֵלָיו...".

כלומר: כל זמן שיש רצון, אין ייאוש. הייאוש והרצון לא יכולים לחיות יחד.

אין ייאוש לא אומר שהכול בסדר. הוא אומר שאני עדיין רוצה.

🌄 ז. "חדשים לבקרים רבה אמונתך"

ועכשיו שני הקווים נפגשים. מצד אחד יש התחדשות, שאנחנו מקבלים מלמעלה. ומצד שני יש "אין ייאוש", שתלוי בנו. מה מחבר ביניהם?

הפסוק במגילת איכה: "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (איכה ג, כג). ואת סוף הפסוק, "רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ", אנחנו אומרים בכל בוקר ב"מודה אני", מיד כשאנחנו פוקחים את העיניים.

ההתחדשות היא אמונה. האמונה שהבוקר הזה הוא בריאה חדשה, ולא רק המשך של אתמול. וגם "אין ייאוש" הוא אמונה, ובעיקר אמונה בעצמי: האמונה שהמצב שלי יכול להשתנות, ושגם אני יכול להשתנות.

דוד המלך מבקש בתהילים: "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה". הבעל שם טוב פירש שזו לא רק בקשה על הגוף. זקנה היא הרגע שבו התפילה והמצוות נעשות אצלנו "דבר ישן", ומפסיקות להתחדש. וחז"ל דרשו "זקן": זה שקנה חכמה. יש זקנה שמתיישנת, ויש זקנה שמחכימה. והתרופה, כך כותב נכדו של הבעל שם טוב, היא בדיוק "חדשים לבקרים רבה אמונתך".

הרב ניסים בוגנים סיכם את זה במשפט אחד: "יין חדש בקנקן ישן". זה היפוך עדין של דברי המשנה: "אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בְמַה שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ. יֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ" (אבות ד', כ'). קנקן ישן שאין בו כלום הוא הזקנה שמתיישנת. קנקן ישן מלא ביין חדש הוא הזקנה שמחכימה: הכלי מזדקן, והיין שבתוכו מתחדש בכל בוקר.

ויש לזה עוד ביטוי, בתורה עצמה. התורה שבעל פה לא נעצרה אף פעם. בכל דור באים צדיקים ומחדשים בה. זו לא חולשה של התורה, זה הטבע שלה. כמו העולם, גם היא מתחדשת כל הזמן. ומי שמקשיב לה, שומע בה בכל פעם משהו חדש.

🔥 ח. "אהיה אשר אהיה": שם של מי ששומע

כשמשה שואל את הקדוש ברוך הוא בסנה מה שמו, התשובה היא: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג, יד). ורש"י מפרש: "אֶהְיֶה עִמָּם בְּצָרָה זוֹ, אֲשֶׁר אֶהְיֶה עִמָּם בְּשִׁעְבּוּד שְׁאָר מַלְכֻיּוֹת".

ובעיניי יש כאן משהו יפה. רק כמה פסוקים קודם, הקדוש ברוך הוא אומר: "וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי" (שמות ג, ז). השם "אהיה" נאמר ממש מתוך שמיעת הצעקה. כאילו השם עצמו אומר: אני זה ששומע אתכם. אני נמצא איתכם בתוך הצרה, ומתוכה אני מוציא אתכם.

וכך זה מתחבר לכל מה שאמרנו. הצדיק זועק לנו "אין ייאוש". ואנחנו זועקים אל הקדוש ברוך הוא מתוך הקושי. וה"אהיה" הוא ההבטחה שהזעקה נשמעת. שמיעה, נוכחות וגאולה.

🙏 ט. "תוליד בי רצון"

אבל מה עושים כשגם הרצון עצמו חלש? כשאני יודע שאין ייאוש, אבל אני לא מרגיש שאני רוצה?

התשובה היא תפילה. אפשר לבקש מהקדוש ברוך הוא את הרצון עצמו: ריבונו של עולם, תוליד בי רצון להשתנות. תוליד בי את הרצון שלך.

והתפילה הזו היא לא בריחה מהמעשה. יש על זה רמז יפה בפרשת ויחי. יעקב אבינו אומר ליוסף: "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (בראשית מח, כב). רש"י מביא שהכוונה למה שקרה אחרי מעשה שכם: כשכל השכנים התאספו להילחם בבני יעקב, "וְחָגַר יַעֲקֹב כְּלֵי מִלְחָמָה כְּנֶגְדָּן". יעקב, איש התפילה והאוהל, יצא עם חרב.

אבל באותו פסוק רש"י מביא פירוש נוסף: "בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי, הִיא חָכְמָתוֹ וּתְפִלָּתוֹ". ואונקלוס מתרגם: "בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי", בתפילתי ובבקשתי.

בעיניי, שני הפירושים יחד מלמדים משהו חשוב: החרב והתפילה הן לא שתי דרכים נפרדות. הכוח לפעול נולד בתפילה. וברגע שהתברר ליעקב שזה רצון ה', הוא יצא עם חרב. לא מתוך ייאוש ולא מתוך כעס, אלא מתוך בירור.

✋ מעשה לשבוע הזה

בבוקר הבא, ב"מודה אני", לעצור רגע על המילים "רבה אמונתך", ולהוסיף בלב משפט אחד: "תוליד בי רצון".

לא צריך לפתור הכול. מספיק לבקש את הרצון. ואם יש דבר אחד שאתם יודעים שצריך לשנות, לעשות בו צעד אחד קטן באותו יום, כדי שהרצון יפגוש מעשה.

🌱 זה לא קורה לי, זה קורה בשבילי

נחזור לבוקר הכבד שבו פתחנו. הלב כבד, מה שהיה אתמול עדיין כאן, והכוח מרגיש חלש.

עכשיו אפשר לראות אותו אחרת. הבוקר הזה הוא בריאה חדשה, כי העולם מתחדש בכל רגע. העייפות היא לא כישלון, אלא הסתלקות שמכינה את הכלי להתמלא. הדרך להתחדש כבר פועמת בנו, ברוח שהצדיקים השאירו. ויש רק נקודה אחת שתלויה בנו: לא להפסיק לרצות.

ויש משפט אחד שמסכם את כל זה: זה לא קורה לי, זה קורה בשבילי.

כי אם העולם מתחדש בשבילנו, ואם ההסתלקות היא בשבילנו, אז גם הקושי של הבוקר הזה לא בא נגדנו. הוא חלק מהדרך שבה הקדוש ברוך הוא מחדש אותנו.

תודה להרב ניסים בוגנים על ההערה שהוסיפה למאמר הזה.